החלטה בתיק דנ"א 11196/03 - פסקדין

כב' המישנה לנשיא מ' חשין:

           בשנות השלושים ועד אמצע שנות הארבעים של המאה שחלפה ירדה חשכה על העולם. הצורר הנאצי כבש חלקים ניכרים מאירופה, השמיד כשליש מבני עמנו היהודים וביקש להשמיד ולאבד את שארית הפליטה. יהודים שהתגוררו במדינות שלא נכבשו בידי הרייך השלישי, סבלו אף הם משלטון האימים ונרדפו בידי ממשלות שפעלו בהשראת הנאצים ובהשפעתם. העותרים שלפנינו הם בני אותן קהילות שגורשו מבתיהם וממקום מושבם בידי ממשלה שפעלה בהשראת הנאצים, והשאלה שנתבקשנו להכריע בה היא - כהגדרתו של המישנה לנשיא השופט מצא (בהחלטתו מיום 31.8.2004):

האם גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהתבצע [מחוץ לתחומי הרייך השלישי - מ' ח'] - כולו או חלקו - ללא ליווי חמוש, עשוי להוות "שלילת חירות" מהסוג המזכה בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957? 

בית-המשפט העליון, מפי המישנה לנשיא אור ובהסכמת השופטים דורנר ולוי, השיב לשאלה זו בשלילה בפסק-הדין המונח לפנינו לדיון נוסף בו: רע"א 1496/02, 1499/02, 1582/02, 1637/02, 1709/02 פרנקו בלה ואח' נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד נח(1) 450, ועל הכרעת-דין זו נסוב הדיון הנוסף שלפנינו.

רקע היסטורי ונורמטיווי

2.        תחילת מסענו לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם הקמתה של מדינת ישראל.  הפליטים היהודים, ניצולי השואה שנעקרו מבתיהם ומקהילותיהם ונותרו חסרי-בית וחסרי-כל, החלו נוהרים באלפיהם וברבבותיהם אל המדינה שזה אך קמה ונהייתה, והמדינה הצעירה קלטה אותם והחלה במסע הארוך לשיקומם ולנטיעתם מחדש בתחומיה. אלא ששיקומם ויישובם מחדש של הפליטים חסרי-האמצעים דרש משאבים כבדים מנשוא, ואלה לא היו מצויים בידי המדינה בראשיתה. על רקע זה הציגה מדינת ישראל תביעה לרפובליקה הפדראלית של גרמניה (גרמניה המערבית) כי תעשה לפיצוי נפגעי המישטר הנאצי עבור הנזק החומרי שנגרם להם. גרמניה החליטה לתקן, בתחומי יכולתה, אותו נזק חומרי שנגרם על-ידי הנאצים, ושתי המדינות נשאו ונתנו ביניהן על הפיצוי ותנאיו. לסוף, ביום 10 בספטמבר 1952, חתמו שתי המדינות על הסכם שנודע לימים בכינוי הסכם השילומים או הסכם לוכסמבורג (הסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, כתבי אמנה כרך 3, חוברת 69, עמ' 75; הסכם השילומים).

3.        רבות נאמר ונכתב ונאמר על הסכם השילומים, על היבטיו המוסריים, על תבונתו המדינית והכלכלית ועל מקומו וחשיבותו בתהליך בנייתה של המדינה הצעירה. סוגיות מרתקות וכואבות אלו אינן מונחות על סדר יומנו עתה. לענייננו שלנו נאמר,  כי עיקרו של ההסכם בהסכמתה של גרמניה לשלם למדינת ישראל פיצוי כולל (בכסף ובסחורות) בעד הוצאות קליטתם של הפליטים היהודיים, והוא כנגד ויתורה של מדינת ישראל - בכפיפות לחריגים מסוימים - על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה.  מדינת ישראל ויתרה בשם הניצולים - ללא קבלת הסכמתם המפורשת - על זכותם האישית לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי בשל האירועים הקשים שעברו עליהם והסבל שסבלו; נטלה את כספי הפיצויים שאותם ניצולים יכולים היו לתבוע מגרמניה; ובה-בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מיקלט בתחומיה. הניצולים איבדו אפוא את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה, ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל - שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה.

4.        בעקבות הסכם השילומים חייבה מדינת ישראל עצמה לפצות ולשקם את הניצולים תושבי ישראל על-פי מתכונת החוק הגרמני שהעניק זכויות לאותם ניצולים. וכך, סמוך לאחר שנחתם הסכם השילומים, נחקק בישראל חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (חוק נכי רדיפות הנאצים או החוק), והוא חוק שנועד להסדיר מתן פיצוי ותגמול לניצולי שואה שלקו בנכות עקב רדיפות הנאצים. חוק נכי רדיפות הנאצים - חוק תכלת-לבן הוא, חוק הוא מבית היוצר של כנסת ישראל, ואולם כאמור בו מפורשות, הזכאות לקבלת תגמולים מאוצר המדינה תיקבע בהתאם לדין הגרמני ותהא שמורה לנכים שהיו זכאים לפיצוי לפי הדין הגרמני לולא ויתרה מדינת ישראל בהסכם השילומים על זכותם לתבוע פיצויים מגרמניה. וכלשון הוראת סעיף 1 לחוק:

5.        כך, בהוראת חוק קצרה, קשר עצמו החוק בטבורו אל שיטת המשפט הגרמני, שיטת משפט בה אמורות להימצא ההוראות המהותיות לקביעת הזכאות בישראל. חוק נכי רדיפות הנאצים כמו בולע אל קירבו את החוק הגרמני, ובמשתמע עושה הוא אל-תוכו אינקורפורציה של החוק הגרמני. הוראת סעיף 1 לחוק שולחת אותנו אל הדין הגרמני, וכמתבקש מכך נדרש בית-משפט בישראל לפנות אל "המשפט הגרמני" לבחינה ולהכרעה אם היה פלוני זכאי לפיצוי מגרמניה לולא ויתרה ישראל על זכות התביעה שלו. "המשפט הגרמני", קרא: החוק הגרמני החרות וההלכה שבאה בעקבותיו. ואמנם,  הלכה פסוקה היא כי על דרך הכלל יאמץ בית-משפט בישראל את עמדת החוק הגרמני - כלשונו וכפי שפורש, בואר ויושם בבתי המשפט של גרמניה. חריגים לכלל יימצאו בשני אלה: אחד, במקום שעמדתו של הדין הגרמני סותרת מיניה וביה עקרונות-יסוד במשפט ישראל ואינה מתיישבת עם השקפת עולמו של בית-משפט בישראל, ושניים, במקום שבתי המשפט בגרמניה נחלקו באשר לפירושו של החוק הגרמני, רשאי וחייב בית-המשפט בישראל לתת פירוש משלו לחוק הגרמני. ראו, למשל: ע"א 624,51/73 קלמר נ' הרשות המוסמכת, פ"ד כט(1) 253, 256; ע"א 815/77 לייבנזון-שטיין נ' הרשות המוסמכת, פ"ד לב(3) 269, 273, 275, 279; רע"א 217/83 הרשות המוסמכת נ' שוהם, פ"ד מ(1) 789, 794; רע"א 954/99 הרשות המוסמכת נ' שטיינפלד, פ"ד נה(1) 617, 619.

פיצוי לפי החוק הגרמני - "שלילת חירות" ו"הגבלת חירות"

6.        הבה נפנה אפוא אל הדין הגרמני - לחוק הפיצויים הפדראלי הגרמני משנת 1956 (Bundesentschadigungsgesetz) כפי שתוקן בשנת 1965 (החוק הגרמני), ולפירושו בפסיקת בתי-המשפט של גרמניה - ונזכיר את עיקריו (לענייננו) כפי שפורשו ובוארו בפסיקה בישראל, לרבות בפסק דינו של בית-המשפט העליון המונח לפנינו לדיון נוסף בו. ראשית דברים תימצא בהגדרת "נרדף" שבהוראת סעיף 1 לחוק הגרמני, והוא, מי שנשא בנזק מ"אמצעי אלימות" של המשטר הנאצי מן הטעמים המנויים באותו סעיף: התנגדותו לנאציזם, גיזעו, דתו או השקפתו. ובתרגום לעברית (כפי שהובא בפסק הדין בערעור): 

מי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על ידי שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים, אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו.

7.        "אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים" הוגדרו בסעיף 2(1) לחוק הגרמני כאמצעים שננקטו על-ידי רשויות רשמיות או נושאי תפקידים ברייך או באחת ממדינות הרייך. ובתרגום לשונו של הסעיף:

"אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים" -

אמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או של נושא תפקיד - ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית, או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספחיה.